דוקטור מרדכי נאור

בעל תואר שלישי בהיסטוריה של עם ישראל מטעם אוניברסיטת תל אביב. 
כתב וערך למעלה מ 130 ספרים רובם בנושאי ארץ-ישראל והעם היהודי.
יועץ היסטורי-מדעי ואוצר בתערוכות ומיצגים ביניהם:מוזיאון ההגנה, מוזיאון המים והגנת הנגב בניר-עם ועוד. זכה בפרסים שונים על עבודתו המחקרית והתקשורתית ביניהם:פרס סוקולוב, פרס הרצל, פרס רשות השידור ועוד.
תקציר ההרצאה
מסע אחר לגמרי. להכיר את הארץ ולאהוב אותה - דרך הרגליים.
אני מבקש לספר על ימים אחרים ועל בני דור אחר - דור שאהב את הארץ ונהג למדוד אותה ברגליו. אני מתכוון לדור הראשון של המדינה, צעירים וצעירות שבגרו בסוף שנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50, בעת שהמדינה הייתה בת שנה, שלוש ומקסימום חמש-שש שנים. המדובר בשנים 1949 עד 1955.
 בשנים אלה הייתי תלמיד תיכון, חבר ומדריך בתנועת נוער חלוצית וחייל בנח"ל. גדלנו על מורשת הפלמ"ח ומלחמת העצמאות, שאחד ממרכיביה הראשיים היו האִמרה או הציווי: להכיר את הארץ דרך הרגליים. כמעט כל צעיר וצעירה מהיישוב העירוני, ובוודאי מההתיישבות העובדת, התנסה בשנות הנעורים שלו (18-14) בשורה של מסעות-חובה בני שלושה עד חמישה ימים, ברגל, באזורי הארץ השונים.
בתקופה של ערב הקמת המדינה, היו מסעות כאלה שלא-ברשות הבריטים, שליטי הארץ, ולא אחת הסתיימו במעצר המטיילים. לנו כבר לא היה את ה"תענוג" הזה, שכן בגרנו במדינת ישראל שזה לא מכבר נולדה.
מי שהיה חבר בתנועת הנוער, או הגדנ"ע, יצא בדרך כלל לשלושה או ארבעה מסעות חובה, לפי הפירוט הבא: 
בכיתה ט' (3 ימים) - מסע מים לים בצפון הארץ מהים התיכון לים כנרת.
בכיתה י' (4-3 ימים) - מסע למכתשים, לצפון הערבה ולסדום.
בכיתה י"א (5 ימים) - מסע למצדה, לעין גדי ולמדבר יהודה.
בכיתה י"ב (5 ימים) - מסע ממכתש רמון לאילת וסביבותיה.
מסעות אלה היו רגליים, כלומר שבכל אותם ימי-מסע היו המטיילים נושאים את ציודם ומזונם על כתפיהם וצועדים ברגל. הנסיעה אל המקום שבו החל המסע ומהמקום שבו הסתיים, הייתה במשאיות, שבהן הותקנו ספסלי עץ. נסיעה באוטובוס נחשבה לפינוק וממילא ירדה מן הפרק בשל עלותו הגבוהה של אוטובוס. בטיולים הארוכים היו לעיתים תחנות-רענון, שאליהן היו מגיעים בדואים על גמלים שעליהם מכלי מים.
 הגדנ"ע נהג להוציא את חניכיו הבוגרים (תלמידי י"א) למסעות וכן לשבוע עד שבועיים בבסיס באר אורה בערבה (כ-17 ק"מ מצפון לאילת). הגדנעים עבדו בבניית ביצורים סביב היישוב הקטן אז, אילת, וכן יצאו למסעות בני יום באזור - כמובן שברגל.
 בעוד שהמסע לאילת היה מבצע חד פעמי, המסעות למצדה ולעין גדי נחשבו ליותר שגרתיים וצעיר של הימים ההם אף התגאה במספר הפעמים שהגיע למצדה ברגל. העלייה לשיא ההר הייתה בתחילה קשה מאוד, באמצעות חבלים, ורק כשהוכשר שביל הנחש, ב-1954, נעשתה העלייה נוחה בהרבה, ללא צורך להיעזר בחבלים.
 אני יכול להעיד על עצמי, שבשנים 1951 עד 1955 הגעתי למצדה שבע או שמונה פעמים - כחניך תנועה, כחניך בגדנ"ע, כמדריך בתנועה וכמדריך טיולים באזור שער הנגב, בו התגוררתי לאחר שחרורי מצה"ל.
המסעות לוו בהסברים ממושכים של המדריכים על הטבע, הנוף, ובעיקר על המורשת. במיוחד נכון היה הדבר לגבי מצדה. אין ספק כי קלטנו הרבה מורשת ו"ציונות" דרך הרגליים ודרך הראש במקביל.
כך גדל דור שלם.